החלטה בתיק בש"פ 6122/12

א.        ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת טאובר) בתיק מ"ת 250445-06-12 מיום 12.8.12, במסגרתה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הפרשה עניינה אישום העורר באינוס רעייתו ובעבירות נוספות כלפיה.

כתב האישום

ב.        ביום 14.6.12 הוגש כנגד העורר (יליד 1969) כתב אישום המייחס לו שתי עבירות אינוס (לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977), מספר עבירות איומים (לפי סעיף 192 לחוק העונשין) ועבירה של כליאת שווא (לפי סעיף 377 לחוק העונשין). לפי כתב האישום העורר הוא נשא איידס (כפי שנתגלה עובר לשנת 2007), וכנטען אנס את רעייתו (נשואים זה לזו מזה 14 שנים, להלן המתלוננת) לקיים איתו יחסי מין, חרף התנגדותה. השניים גרו במשותף באותה עת. כן מיוחסים לעורר בכתב האישום איומים לפגיעה בגופה ונפשה של המתלוננת, ובמקרה אחד יוחסה לו עבירה של כליאת המתלוננת בדירתם המשותפת. יצוין, כי לאחר מעצרו של העורר מצאה המתלוננת סכין חדה שהחביא העורר בארון בבית תוך שהיא עטופה ומוסתרת.

הליכי המעצר

ג.        עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר עד לתום ההליכים. בבקשה נטען, כי כנגד העורר קיימת תשתית ראיות לכאורה הכוללת את הודעת המתלוננת ובנותיה, וכן הודעה של אדם נוסף שהיה מעורב בניסיון להסדיר בין העורר והמתלוננת את היחסים על רקע רצון המתלוננת להתגרש (בעקבות גילוי מחלתו של העורר). נאמר, כי קיימת גם ראיה חיצונית בדמות סכין (עטוף בניילון קשיח) שנמצאה על ידי המתלוננת לאחר מעצרו של העורר, ואשר לגביה נמסרה גרסה שקרית על ידי העורר (נטען, כי העורר מסר שקת הסכין שבורה ולכן נעטפה, אולם זו נמצאה תקינה על ידי המשטרה). על יסוד תשתית זו נטען, כי קיים חשש ממשי לפגיעה במתלוננת שלא ניתן לאיין באמצעות חלופת מעצר, ולשיבוש הליכי משפט מצד העורר - זאת נוכח הקרבה המשפחתית והאישית שלו עם עדי תביעה מהותיים בתיק.

ד.        בדיון בפני בית המשפט המחוזי טען העורר, כי קיימות ראיות לכאורה ב"מובן הטכני", קרי ראייה יחידה של אמרת המתלוננת בעבירת אינוס. במצב זה סבר העורר, כי הראיות אינן מספיקות למעצר עד תום ההליכים. נטען, כי אין בראיות המשיבה משום חיזוק פנימי או חיצוני לגרסת המתלוננת. עוד נטען, כי גם הודעת המתלוננת כשלעצמה אינה מתיישבת עם גרסת האונס להבדיל מיחסי מין בהסכמה. כך למשל נטען, כי לא יתכן שהמתלוננת לא ניסתה לברוח בשעה שהמבקש יצא מן החדר כדי לשים אמצעי מניעה. בשורה התחתונה נטען, כי הבסיס הראייתי בתיק אינו מספק לשם הרשעה, אולם גם אם ייקבע, כי קיימות ראיות לכאורה - הן אינן מספיקות לשם מעצר עד תום ההליכים. מנגד נטען, כי הודעת המתלוננת יחד עם הראיות הנוספות בתיק, ביניהן מציאת הסכין מוסלקת בארון הבגדים של העורר (במיוחד נוכח ההסברים הכושלים שנתן העורר) מספיקות לשלב זה של ההליך. עוד נטען, כי עדות המתלוננת אמינה ואינה מגמתית, כשהפרטים החסרים בה סבירים ביחס לחלוף הזמן ולתקופה הארוכה בה נעברו העבירות. הודגש, כי הסכין שנמצאה מחזקת את הסיכון הנשקף מן העורר.

ה.        ביום 28.6.12 החליט בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד לקבלת תסקיר מעצר והחלטה בעקבותיו. נקבע, כי אין מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה. צוין, כי צפוי קושי בעת שמיעת הראיות, נוכח מערכת היחסים המתמשכת בין העורר והמתלוננת; וכי כתב האישום אינו מתייחס לתאריכים ספציפיים, לא ידוע על חבלות או אירועים חריגים בין בני הזוג שנחשפו לסביבה, והעדויות האחרות בתיק אינן מסייעות לשאלה שבמחלוקת, קרי האם יחסי המין התקיימו בהסכמה או לאו (אין מחלוקת על עצם קיומם). ההכרעה תתקבל על בסיס מהימנות העדויות. בדבר עילת המעצר הוטעם, כי עבירות מין ואלימות בתוך המשפחה מקימות מעצם טבען עילה של מסוכנות והשפעה על עדים (בהפניה לבש"פ 6113/10 סיף אל דין בישר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), עם זאת בנסיבות המיוחדות של המקרה ראוי שיוגש תסקיר אשר יבחן את האמור ויחווה דעה בכל הנוגע לאפשרות שחרורו של העורר לחלופה המרוחקת מן המתלוננת.

ו.        מתסקיר המעצר של שירות המבחן (מיום 17.7.12) עלה, כי העורר אדם אינטליגנטי המשקיע רבות בתחום עבודתו. השירות לא התרשם ממאפייני עבריינות מושרשים במערך תפקודו של העורר, השולל קיומן של סטיות מיניות או דחפים מיניים מוגברים ובלתי נשלטים בחייו. לדעת השירות, הרקע לחוסר היציבות והבעייתיות בקשר הזוגי, קשור למחלת האיידס שבה חולה העורר. צוין, כי לעורר רקע נורמטיבי של לימודים (כולל השלמת בגרויות), הכשרה מקצועית, שירות צבאי קרבי, ועבודה מזה 16 שנה במקום מסודר. נקבע, כי רמת הסיכון העתידית אצל העורר להישנות התנהגויות מיניות פוגעניות או אלימות, תפחת אם ישוחרר לחלופת מעצר מתאימה במרחק גיאוגרפי משמעותי מן המתלוננת. השירות בחן את חלופת המעצר המוצעת בביתה של אחותו של העורר, בפיקוחה ובפיקוח בעלה. שירות המבחן התרשם, כי מדובר בחלופה ראויה הכוללת אלמנטים של פיקוח ודיווח, אולם נוכח חוסר שיתוף הפעולה מצד המתלוננת צוין, כי אין בידי השירות להתייחס לעמדתה לגבי רמת הסיכון הנשקפת כלפיה. הומלץ, כי אם ישוחרר העורר למעצר בית, יוטל עליו צו האוסר עליו להתקרב למתלוננת או ליצור עימה קשר ישיר או עקיף, וכן כי לא תותר כניסתו לעיר מגוריה.

ז.        בהמשך נקבע בהחלטת בית המשפט המחוזי (מיום 25.7.12), כי יוגש תסקיר משלים, נוכח חשיבות המפגש בין שירות המבחן למתלוננת בטרם הכרעה בשאלת החלופה. מן התסקיר המשלים (מיום 9.8.12) עלה, כי חוסר שיתוף הפעולה מצד המתלוננת נבע, ככל הנראה, מאי הבנה של ההליך וזהות הפונה אליה. בתסקיר המשלים צוין, כי המתלוננת תיארה מערכת יחסים מעורערת ומתוחה עם העורר, עם זאת תיארה אותו כבעל ואב דואג ואחראי, שאינו אלים בדרך כלל, ביחסו כלפיה וכלפי ילדיהם המשותפים. בהתייחס לאפשרות, כי העורר ישוחרר למעצר, ביטאה המתלוננת יחס אמביוולנטי, וביקשה שכל החלטה בעניינו תביא בחשבון את שלומה ובטחונה. שירות המבחן התרשם, כי היא נמצאת במצב חרדה ומתח מפני העורר, אך אינה מסוגלת לומר בצורה ברורה שהיא מתנגדת לשחרורו. נוכח האמור קבע השירות, כי על פניו נראה שהחלופה כוללת רמה נדרשת של פיקוח ודיווח; עם זאת נוכח עמדת המתלוננת וחויית הפחד בה היא נמצאת סבר שירות המבחן, שחרף המרחק המשמעותי בחלופה המוצעת, אין בה די כדי להוות אינדיקציה מלאה לגבי מידת יכולתה של החלופה להפחית מרמת הסיכון להישנות התנהגויות פוגעניות בעתיד. לפיכך לא ניתנה המלצה בעניין שחרור של העורר לחלופת מעצר.

ח.       בדיון ההמשך (מיום 12.8.12) טען העורר, כי תחושת המתלוננת איננה חזות הכל. על שירות המבחן לבחון את המסוכנות הטבועה בו וטיב החלופה - דברים שאינם נלמדים באמצעות המתלוננת. בית המשפט המחוזי קבע, כי בעבירות בהן עסקינן מדובר בחזקת מסוכנות; במקרה זה יש לקחת בחשבון, מעבר לסכנה העשויה לנבוע מהישנות עבירות אלימות ומין, גם את הסכנות הנוספות הנלוות לנשאותו של העורר, אם ינסה לחזור על המעשים המיוחסים לו. עוד הוטעם, כי בעבירות כגון דא קיים חשש מובנה להשפעה על עדים ושיבוש הליכי משפט. בית המשפט שיקלל את הימנעותו של השירות מהמלצה בדבר מסוכנות המשיב ואת נסיבות העבירה, למול היעדר עבר פלילי לחובתו של העורר והחלופה המרוחקת שהוצעה על ידו. נקבע, כי בשלב זה אין מקום לשחרר את העורר לחלופה, עם זאת נוכח העובדה שהמתלוננת צפויה להעיד בתיק העיקרי בחודש ספטמבר הקרוב, ניתן יהיה לשוב ולבחון את אפשרות שחרורו של העורר ממעצר לאחר סיום עדותה, אז ניתן יהיה להתרשם מעדות המתלוננת, וכן יפחת הסיכוי לשיבוש הליכים. לפיכך הוחלט, בסופו של יום, כי העורר ייוותר במעצר עד לתום ההליכים, אך לאחר שתושלם עדות המתלוננת, יפנו הצדדים במשותף לקביעת דיון לצורך בחינת חלופות מעצר בשנית.

הערר

ט.       על החלטה זו הוגש הערר הנוכחי ובו נטען, כי הסכמת העורר בדבר ראיות לכאורה היתה במובן הטכני בלבד. כלומר, נוכח תלונת המתלוננת לא ניתן לטעון, כי אין ראיות לכאורה - אולם אין פירושו של דבר כי בכל מקרה בו קיימת תלונת מתלוננת מתקיימות ראיות בעוצמה הנדרשות למעצר עד תום ההליכים. העורר הדגיש, כי גם בית המשפט המחוזי נתן דעתו לבעייתיות בראיות, ולכן על הכף חייבת לנטות לכיון שחרור העורר לחלופה. העורר חזר על טענותיו בדבר חולשת הראיות, בין היתר, היעדר תאריכים בכתב האישום, סירוב המתלוננת לערוך בדיקה רפואית והיעדר ראיות חיצוניות אחרות לחיזוק עמדתה. לעניין חלופת המעצר נטען, כי החלופה המוצעת מספיקה לאיין כל מסוכנות שעולה לכאורה מן הראיות. מדובר בחלופה רחוקה גיאוגרפית אשר בקביעות העקרוניות של השירות בתסקיר הראשון נמצאה ראויה. נטען, כי הסיבה היחידה שבגינה חזר בו השירות מהמלצתו היא עמדת המתלוננת; לא יתכן שלמתלוננת תינתן זכות וטו על המלצת שחרור. עוד נטען, כי השיקולים האחרים בעניינו של העורר נדחקו לשוליים למול עמדת השירות בתסקיר המשלים - עמדה כשלעצמה אינה שלילית באופן חד משמעי. לבסוף נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו להפקיד בידי המתלוננת את גורלו של העורר; כי הראיות כנגדו אינן ברורות; וכי מצבו הרפואי והנפשי נמצאים בסכנה בבית המעצר (נטען, כי מאז מעצרו הפסיד העורר כמה טיפולים למחלתו). העורר עתר לקבלת הערר ושחרורו לחלופה המוצעת.

הדיון

י.        בא כוח העורר טען, כי התלונה נפלה על העורר כרעם ביום בהיר, ובקשותיו לעימות ובדיקת פוליגרף לא נענו; אין ראיות ותעודות רפואיות, והמתלוננת סירבה להיבדק. לשיטת העורר, לא היה צורך בתסקיר אך הוא הסכים, והתסקיר הראשון היה חיובי גם לגבי החלופה. בהמשך היתה פגישה בין המתלוננת לקצין המבחן, ובתסקיר המשלים שינה השירות את המלצתו, אף שאין אמירה שלילית מפורשת מן המתלוננת והיא גם לא תיארה את העורר כאדם אלים בדרך כלל; גם אם יש היגיון בדחיה עד לאחר עדות המתלוננת, אין לפגוע בעורר בשל כך, שאחרת משמעות הדבר - מבחינה מעשית - כמעט כמעצר עד תום ההליכים. העדויות הנותרות מעטות, והרי מדובר באדם נורמטיבי ללא אינדיקציה שיפר תנאים. נטען, כי אין לראות במתלוננת חזות הכל, ויש לנקוט מידתיות, על ידי הפקדות, ערבויות ואיזוק, והרי כל חלופה מפחיתה מסוכנות ואינה מאיינת אותה; עדות המתלוננת גם לא תהיה קצרה.

יא.      באת כוח המדינה טענה, כי יש לקוות שביום 19.9.2012 תסתיים עדות המתלוננת ואף פרשת התביעה, וניתן יהא לשקול את המעצר. במקרה של איומים, כך נטען, יש גם לנקוט משנה זהירות נוכח פחדה של המתלוננת ועמדת שירות המבחן; אף תחושת הביטחון של המתלוננת חשובה להכרעה.

הכרעה

יב.       לאחר העיון, איני רואה מקום להיעתר לערר. גישתו של בית המשפט קמא מידתית, ומנסה לאזן בין שיקולי חרותו של המערער הנהנה מחזקת החפות, לבין הסיכון וההגנה על בטחון המתלוננת. לא אכחד, כי התלבטתי שמא תסכון החלופה המרוחקת שהוצעה; ואולם, ראיתי כהוגנת את הגישה של המתנה לעדות המתלוננת. עיינתי גם בפסיקה שהציג בא כוח העורר (בש"פ 931/09 מדינת ישראל נ' י.ש (לא פורסם); בש"פ 5669/12 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)) שעניינה שחרור לחלופה במקרי עבירות מין. ואולם, לא אוכל להתעלם מגישתו של שירות המבחן בעקבות השיחה עם המתלוננת, וראו בהיקש בש"פ 2916/12 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) לעניין התחשבות בקרבנות עבירה בהליכי מעצר. גם אם טוב היה אילו יכול היה בית המשפט להקדים את שמיעת עדותה של המתלוננת בנסיבות, וזאת גם נוכח האמור בתסקיר הראשון; מכל מקום איני רואה להיעתר לערר והנושא ישוב ויידון מיד לאחר העדות. הואיל והועלה נושא טיפולים רפואיים, ואף שעניינו ברגיל עתירת אסיר, תובא ההחלטה גם לעיון שב"ס, כדי שתינתן דעתם של הגורמים הרפואיים. כן תינתן דעת שב"ס לטענה בדבר היחס לעורר בשל מצבו כנשא, וככל הניתן והנחוץ יטופל, הנושא.

יב.       איני נעתר איפוא לערר, בנתון לאמור.

           ניתנה היום, ד' באלול התשע"ב (22.8.2012).